החלטה בתיק בש"פ 4395/13

1.             לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (מ"ת 3456-06-13, כבוד השופט ר' וינוגרד) מיום 9.6.2013, במסגרתה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

2.             נגד העורר ואדם נוסף הוגש ביום 3.6.2013 כתב אישום הכולל 10 אישומים, כאשר שמונה מהם מיוחסים לעורר (אשר רק הם יפורטו להלן). בחלק הכללי של כתב האישום נכתב כי נוצר קשר בין העורר לבין ע', סוכן משטרתי. האחרון נהג לבקר את העורר במקום עבודתו בתחנת דלק פז בירושלים, וכך החל קשר גם בין ע' לבין הנאשם הנוסף. כתב האישום מבוסס על מספר אירועים בהם העורר והנאשם הנוסף מכרו לכאורה כלי נשק וסמים מסוכנים ל-ע', כאשר האחרון טען כי הוא קונה את כלי הנשק עבור אדם שלישי.

3.             במסגרת האישום הראשון והשני, נטען כי העורר נפגש עם ע' במקום עבודתו, ושאל אם באפשרותו למכור לו חשיש. למחרת, העורר ו-ע' נפגשו במקום שסוכם מראש, והראשון זרק אל תוך רכבו של ע' 93.76 גרם של חשיש. לאחר מכן, הציע העורר ל-ע' לקנות ממנו גם כדורי אקסטזי. יומיים לאחר מכן, באופן דומה, מכר העורר ל-ע' 93.94 גרם חשיש, ושלוש טבליות הנחזות להיות סם מסוכן. באישומים אלה מואשם העורר כי עבר שתי עבירות של סחר בסם, על פי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים).

4.             במסגרת האישום השלישי, נטען כי העורר נענה לבקשתו של ע' לקנות ממנו 20 כדורי תחמושת לאקדח בקוטר 9 מילימטר. לאחר מכן, העורר יצר קשר עם ע' וקבע עימו מפגש, לאחר שאמר כי מצא אדם שיכול לספק לו כדורי תחמושת. במפגש עצמו, הנאשם האחר הגיע לנקודת המפגש לאחר שכבר שהו שם העורר ו-ע', והעביר לאחרון קופסא עם 20 כדורי תחמושת לאקדח בקוטר 9 מילימטר. באישום זה מואשם העורר כי עבר עבירה של עסקה בנשק, על פי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

5.             במסגרת האישום הרביעי נטען כי למחרת קרות האירועים הנטענים במסגרת האישום השלישי, התקשר העורר ל-ע' והציע למכור לו אקדח באמצעות הנאשם הנוסף בסכום של 14,000 ש"ח. למחרת, נפגשו השלושה על מנת ש-ע' יתרשם מהאקדח, והנאשם הנוסף הוציא ממכנסיו אקדח חצי אוטומאטי מסוג CZ, מחסנית, ושמונה כדורים. עוד באותו היום, בוצעה העסקה, ו-ע' מסר לעורר 12,200 ש"ח עבור האקדח, ו-200 ש"ח כשכר עבור התיווך. באישום זה מואשם העורר כי עבר עבירה של עסקה בנשק, על פי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין.

6.             במסגרת האישום השישי, נטען כי ע' עידכן את העורר על עסקה מתוכננת לרכישת כלי נשק נוסף בינו לבין הנאשם הנוסף. השלושה נפגשו, כאשר העורר השגיח שלא יגיעו אנשים ויפריעו למפגש. לבסוף, ע' לא רכש את האקדח נוכח תקלה טכנית שהתגלתה בו. באישום זה מואשם העורר כי עבר עבירה של ניסיון לעסקה בנשק, על פי סעיף 144(ב2) בנסיבות סעיף 25 לחוק העונשין.

7.             במסגרת האישום השביעי, נטען כי ע' פנה אל הנאשם האחר בכוונה לרכוש ממנו רובה M16, והנאשם האחר מסר בתגובה כי מחירו של הנשק הוא 60,000 ש"ח. השניים קבעו להיפגש, והעורר התקשר באותו הערב אל ע' כדי לוודא שהוא אכן רציני בכוונתו לקנות נשק זה. לאחר שנענה בחיוב, נקבע מפגש למחרת היום בין השלושה כדי ש-ע' יתרשם מהרובה. במפגש, בחן ע' את הרובה, מצא כי הוא תקין, והתחיל להתמקח לגבי מחירו. לאחר מכן, מסר ע' לשניים כי עליו לדבר עם האדם עבורו הוא רוכש את הרובה. למחרת, התקשר ע' אל הנאשם האחר ומסר כי ביכולתו לשלם רק 50,000 ש"ח עבור הרובה. הנאשם האחר סירב, ובכך נכשלה העסקה. באישום זה מואשם העורר כי עבר עבירה של ניסיון לעסקה בנשק, על פי סעיף 144(ב2) בנסיבות סעיף 25 לחוק העונשין.

8.             במסגרת האישומים השמיני והתשיעי, מואשם העורר בשתי עבירות של עסקה בנשק, על פי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בנסיבות הדומות לאלה שהוצגו לעיל, בגין מכירת שני אקדחים חצי אוטומאטיים בסכום כולל של 30,000 ש"ח.

9.             בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו. טענותיו בפני בית המשפט המחוזי התמקדו בעניין חלופת המעצר ובצורך בעריכת תסקיר מעצר לשם שחרורו לחלופת מעצר. לטענתו, השיהוי מיום קרות האירועים ועד למעצרו (העבירות נעברו בחודשים אוגוסט - אוקטובר 2012, וצו המעצר ניתן ביום 18.4.2013), ועצם העובדה שהראיות נגדו מקורן בסוכן משטרתי מדיח, מעידים כי לא נשקפת לגביו מסוכנות, ולפיכך יש להורות על הזמנת תסקיר מעצר בעניינו.

10.          בית המשפט המחוזי דחה את טענות העורר, תוך כדי שהוא קובע כי השיהוי במעצר העורר והנאשם הנוסף היה הכרחי כדי לא לפגוע בפעילות הסוכן המשטרתי. כמו כן, דחה בית המשפט את טענתו לעניין העובדה שמקור הראיות הן בסוכן מדיח. זאת, לאור פסיקה שקבעה כי אין בעובדה זו כדי לאיין מסוכנות. יתר על כן, קיימת מחלוקת אם הסוכן המשטרתי הוא בגדר סוכן מדיח.

11.          על בסיס זה קבע בית המשפט כי לא קיימת חלופת מעצר שתאיין את מסוכנותו של העורר, ומשכך הורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

12.          מכאן הערר שלפניי. במסגרתו, טוען העורר כי נוכח השיהוי שהוזכר לעיל לא נשקפת ממנו מסוכנות. בנוסף, טוען הוא כי לולא ההדחה של ע' לביצוע העבירות, אלה לא היו מתבצעות מעולם, וכי הוא לא היה יעד משטרתי, ומשכך, לא קיימת מסוכנות המצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. לכך יש להוסיף כי לטענתו, בית המשפט המחוזי כלל לא התייחס לסוגיית הרקע לביצוע עבירות הנשק, קרי - האם הרקע הוא בטחוני או פלילי, קביעה המשפיעה על המסוכנות. בנוסף, לטענתו, בית המשפט לא שקל באופן מספק את חלקו של העורר בביצוע העבירות, העדר עבר פלילי, ונסיבותיו האישיות. משכך, לטענתו, היה על בית המשפט להזמין תסקיר מעצר כדי שיבחן חלופות מעצר בעניינו.

13.          במענה, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי. לגישתה, העורר מואשם בעבירות חמורות מאד המקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, ולגביהן קבע בית משפט זה כי קיימת חזקה לעצור חשודים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם בגין ביצוען. בנוסף, טוענת היא כי לא מדובר בסוכן מדיח, בהתבסס על הודעותיו של ע' המצויות בחומר הראיות. כמו כן, לגישתה, לא ניתן לקבוע כי מדובר באירוע בודד, אלא בהתנהגות עבריינית רחבת היקף וארוכת טווח של העורר, המעידה על מסוכנותו.

14.          לאחר העיון בערר על נספחיו ובהחלטת בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בפניי, מצאתי כי דין הערר להידחות.

15.          כידוע, לשם מעצרו של נאשם, לאחר הגשת כתב אישום, על המדינה להוכיח שתי יסודות - עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר תוך נקיטת בחלופת מעצר לפי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים.

16.          כאמור לעיל, כל טענות העורר מתמקדות בסוגיית החלופה. במסגרת זאת, טוען הוא כי היה על בית המשפט לבקש תסקיר מבחן בעניינו.

17.          לא מצאתי כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר קבע כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר. לעניין טענת השיהוי, בית משפט זה פסק מספר פעמים כי מעצר חשוד רק לאחר שמסתיימת עבודתו של סוכן משטרתי חשאי הכרחית במקרים מסוימים על מנת לשמור על ביטחונו ולא לפגוע בעבודתו (ראו: בש"פ 2587/13 שבתייב נ' מדינת ישראל (21.4.2013) (להלן: עניין שבתייב)). העולה מן האמור הוא כי אין במקרה שבפניי, בפער הזמנים בין קרות העבירות למעצרו של העורר, כדי להפיג את מסוכנותו.

18.          לכך יש להוסיף כי אין בידי לקבל את טענותיו של העורר לעניין חלקו הקטן באופן יחסי בביצוע העבירות המתוארות בכתב האישום, וטענותיו לעניין ע' בתור עד מדיח. ראשית, מדובר בטענות שיש לבררם במסגרת ההליך המרכזי, ולא בהליך זה (ראו: בש"פ 1544/13 בוטביקה נ' מדינת ישראל (6.3.2013); עניין שבתייב)). שנית, ומבלי לקבוע יתדות, עיון בחומר החקירה ובהודעותיו של ע' מראה כי חלקו של העורר בעבירות בהן הוא מואשם אינו זניח, בלשון המעטה.

19.          עוד אציין כי לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי להידרש לטענותיו של העורר לעניין המניע לעבירות הנשק, מאחר שאין בקביעה כי המניע הוא פלילי או ביטחוני כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו.